<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף כח.</h2>
הנותנים רשות הם שנים. האחד, ראש גולה בבבל, ואין חוששין אליו אלא ליחוסו לא לחכמתו, שדינו על כל ישראל כדינא דמלכותא, שאונסת ומכרחת לרדות ישראל ולדין עליהם בכל מקום בין רצו בין לא רצו, שנאמר (בראשית מ"ט י'), לא יסור שבט מיהודה. וכל דיין שראוי לדון שנתן לו רשות ראש גולה, יש לו לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין, בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאין דן דיני קנסות. השני הנותן רשות גם כן, הוא ראש ישיבה של ארץ ישראל. וזה, צריך שיהיה גדול בתורה לא ימצא כמוהו בכל ארץ ישראל, בזמן שממנין אותו, דכתיב (שם), ומחוקק. וכבר בארנו פרק עשירי שזה בהסכמת בני ארץ ישראל. כתב הר"מ ז"ל בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ג), שאינו מועיל רשות ראש גלות בהיתר בכורות בלבד, רק צריך בזה רשות ראשי ישיבות מארץ ישראל, כמו שהתבאר בתלמוד. לפיכך כשתשמע מומחה בהיתר בכורות או ראיית מומו, תדע שהוא מומחה שנטל רשות מב"ד לראות בכורות ולהורות בהם בפירוש. וכל דיין שראוי לדון, שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות, יש לו לדון בארץ ישראל וסביבה אפילו בעל כרחן, אבל בחוצה לארץ, אם רצו אין, לא רצו לא, ואף על פי שיכול לדון שם דיני קנסות. ואם נטל רשות מראש גולה דן בעל כרחן. מי שאינו ראוי לדון מפני שאינו הגון, ועבר ראש גולה ונתן לו רשות, או שטעו ב"ד ונתנו לו רשות, אין הרשות מועיל לו עד שיהיה ראוי. ריש פרק כיצד מעברין (עירובין נ"ג ע"ב), אמרי ליה רבנן לרבי אילעא, הצפינינו היכן רבי אבהו צפון. א"ל נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת. פירש רש"י ז"ל, נתיעץ במכתיר, נטל רשות מבעל ישיבה. מכתיר, על שסומך ונותן רשות להורות ולהקרא רבי, ומשם והלאה הוא רשאי לדון ולהורות ולהיות מומחה לרבים, ואם טעה לא ישלם, עד כאן. פירוש הצפינינו, הראנו. כמו צופיה הליכות ביתה. צפון, נחבא. והנגיב, הלך לו לדרום. למפיבושת, לפני חכמי דרום שהם חכמים מאד, על שם שהיה מפיבושת חכם גדול קרי ליה הכי. והדין הוא כך, אם אוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנ"ח ב'), כל שכן באויר בית המקדש, והמשכן לא היה לעולם אלא בדרום ארץ ישראל. האיש שנותנין לו רשות צריך שיהיה תלמיד חכם מפורסם בחכמת התורה, וכדאיתא מסכת הוריות (ב' ב'). ובג"ה עדיין נאריך בגדר החכם פרק מ"ד ושם תמצאוהו. כתב הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות ל"ת רפ"ד), והמצוה, שהזהיר ב"ד הגדול או ראש גלות, שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו בו וימנוהו בעבורם, אלא שיהיה יודע צווי התורה ואזהרותיה והנהגותיה, וחזקתו במעשים נאים. ואמרינן בספרי (פרשת דברים), שמא תאמר פלוני נאה אושיבנו דיין, פלוני גבור אושיבנו דיין, יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר (דברים א' י"ז), לא תכירו פנים במשפט.
<h2>דף כח:</h2>
גרסינן פרק דרישה וחקירה (סנהדרין ל"ג א') אמר רבי יוסי טעה בדבר משנה חוזר, טעה בשקול הדעת אינו חוזר. פירוש חוזר, שמחזיר הדבר כשהיה מתחלה, שהוראתו אינה כלום. וזה כשטעותו מצוי בדבר משנה או בתלמוד כדברי הרמב"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"א), אין דינו דין לגמרי וחוזר. ורש"י ז"ל כתב שתלו הטעם במשנה שרבי סתמן, שכל הישיבה מצויה אצלו, ועל ידי שהיה נשיא, ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בורים. וה"ה טעה בתוספתא דרבי חייא ורבי הושעיה שהם סדרו סדר התוספתא וסתמו מה שסתמו. והתם אמר אפילו בדרב ושמואל, כלומר, בדברי האמוראין האחרונים. והדינים הם כך. דן את הדין וטעה בדבר משנה, חוזר הדין, ואינו חייב לשלם כל עיקר. וזה, בין שיהיה הדיין מומחה ונקיט רשותא, או לא. לא שנא נשא ונתן ביד, ולא שנא לא נשא ולא נתן ביד. פי' נשא ונתן ביד, שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה. לא נשא ונתן ביד, אלא צוה לבעל הדין. ואפילו היה הדבר שאי אפשר לחזור בו, כגון דין רבי טרפון, גבי פרה שהאכילה לכלבים, פרק עד כמה, (בכורות כ"ח ב') ואם לא האכילה היה חוזר. ואף על פי שגרם להזיק, לא היתה כונתו להזיק (רמב"ם פ"ו מהלכ' סנהדרין ה"א). ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי. והפך זה, מי שאינו מומחה, ולא קבלוה עליהו בעלי דינא, אף על פי שנטל רשות, הרי הוא בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינין. לפיכך אם דן, בין טעה בין לא טעה, כל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני ב"ד, ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן שלא כהלכה. או שאסר לאכול דבר המותר והאכילו לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא (רמב"ם שם ה"ד). ירושלמי (כתובות פ"ט ה"ב) היא טעות משנה היא טעות זקנים. אמר ר"ע (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א) אני איני יודע לדון דין תורה, מקבלין אתון מה דאנא אמרי. ואמרינן (שם), אע"פ שאין אדם דן יחידי חותם יחידי. דכתיב (דניאל י'), אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת. עוד בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ח), אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותם, שנאמר (מלכים א' ג') ויאמר המלך זאת אומרת בני החי.
ומסתברא, שכל הלכה פסוקה הוא כדבר משנה, דאמרינן (שבועות ל"ח ב'), האי דיינא דאשבע ביי' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. כתב רבינו האי גאון ז"ל, וכל שמועה של כל החכמים כדבר משנה דמיא. וכן אם התובע יש לו גלגול על הנתבע, וב"ד אמרו שיכול הנתבע להפך ועשו מעשה, הורו רבותי שזה מכלל טעה בדבר משנה, אחר שיש לנו כמה ראיות לגלגול שבועה דרבנן (אוצ"ל "לאו דרבנן"). וכתב בעל העטור (הל' מלוה ע"פ) ז"ל, תשובה להרי"ף ז"ל, שבועת הסת דמפכינן, דוקא דלית ביה גלגול שבועה אצל הנתבע.
אמנם, טעה בשקול הדעת, והוא מומחה ונקיט רשותא, אף על פי שנשא ונתן ביד, הדר דינא ופטור מלשלם. וכן נמי מומחה ולא נקיט רשותא, אלא דקבלוהו עליהו בעלי דינא. אבל מומחה ולא נקיט רשותא, ולא קבלוהו עליהו בעלי דינא, או שאינו מומחה, אלא שקבלוהו עליהו בעלי דינא, נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, לא נשא ונתן ביד, הדר דינא ופטור מלשלם. ליתיה מומחה, ולא קבלוהו עליהו, לא עשה ולא כלום. דרב אלפסי ז"ל הזכיר עם דליתיה מומחה, וקבלוהו עליהו בעלי דינא, אי נמי, נקיט רשותא מריש גלותא. וכן נמי, עם דליתיה מומחה, ולא קבלוהו עליהו בעלי דינא, ולא נקיט רשותא. והשתא על כרחין האי דנקיט רשותא שהזכיר ז"ל, בשאינו מומחה, דאי במומחה, היינו קמייתא. ושלא קבלוהו, דאי קבלוהו, מה לי נקט רשותא. א"כ, נראה לפי דבריו ז"ל, דליתיה מומחה וקבלוהו, עם דנקט רשותא לחוד, ואינו מומחה ולא קבלוהו, ששניהם שוים. וכן נמי משמע ממה שכתב ז"ל בבבא חמישית, דליתיה מומחה ולא קבלוהו ולא נקיט רשותא, הא נקיט, דיניה דינא. והר"ם ז"ל נראה שהרגיש בזה, עד שכתב בפי' המשנה (בכורות פ"ד מ"ד), מי שאינו מומחה ונטל רשות, זה אין צד וענין למנותו, שלא יתן ב"ד רשות למי שאינו מומחה, לפי שאינו מועיל כל עקר. ולא עוד, אלא אותו בית דין כאלו נטע אשרה וכדאיתא מסכת סנהדרין (ז' ב'), עד כאן. ובשאר הדינים מוסכמים ז"ל.
עוד פירש (הר"מ בפיהמ"ש בכורות פ"ד מ"ג) טעה בדבר משנה, כגון ששכח אותו הלכה או לא ידעה, וכדאיתא בכתובות (ק' ב') ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין. וקצת מרבותינו כתבו, שלא אמר כך רשב"ג אלא בסתם מקומות שלא נהגו אלא בהכרזה. ומיהו, ב"ד שהגבו כתובה לאלמנה ולא העמידו אפטרופוס ליתומים, אין לומר עליהם שנעשו כטועין בדבר משנה וחוזרין, דהא ב"ד הם אפטרופין ואביהם של יתומים, וכדאמרינן (בבא קמא ל"ז א') ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים. ובכל מקום שאמרו ב"ד מעמידין להם אפטרופוס, אינו אלא להקל על הב"ד, שאינם רוצים לפקח על נכסי היתומים, ומעמידין להם אחרים לפקח על נכסיהם. אבל אם רצו ב"ד לפקח על הנכסים, אין לך אפטרופין יפין מהם. ולא מצינו עכוב בהעמדת אפטרופין, וכן כתב הרשב"א ז"ל. טעה בשקול הדעת, כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו, וסוגיין בעלמא כחד מינייהו, ועבד איהו כאידך, איגלי לן מילתא דודאי טעה. והר"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"ב) כתב, שלא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אלא כיון דלא איתמר הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא. וכן פירש ז"ל (בפיהמ"ש שם מ"ב) מומחה, מנוסה. שניסוהו בקושיות ושאלות, ונמצא גדול בחכמה ומובהק. וכענין לשון קמיע מומחה, כלומר מנוסה, גם זה מנוסה בחכמתו. ואם המנסה אותו הוא ב"ד הרי זה נקרא מומחה לרבים.
<h2>דף ל.</h2>
לרב אלפסי ז"ל, סופר החתום ברוב השטרות בעד, אינו ראוי לדון בשטר ששמו חתום עליה, מדאמרינן החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.
